כתבה: נצחיה יעקב
טיפול במפרצת שהתגלתה במוחו הותיר את גיא גולדבלט בגיל 32 משותק חלקית לאחר צנתור מוחי. עכשיו, כשהוא בעיצומו של מסע שיקום ממושך וחולם לחזור לרוץ, הוא מבקש להעלות את המודעות למפרצת ושבץ מוחי: "אנשים מאוד מופתעים מאירוע מוחי בגיל צעיר – אף אחד לא חסין לזה"
המפרצת מוחית בראשו של גיא גולדבלט אובחנה לפני כשנה. גולדבלט, הייטקיסט תל אביבי, נשוי לעופרי ואב לאורי בן השנתיים ותמרה בת החודש, מספר כי אובחן בזכות אשתו, "ששמה לב שיש לי 'ניתוקים' והתעקשה שאלך להיבדק.
"בזמן שיחה הייתי מעופף, מאבד ריכוז, ולרגעים גם את הזיכרון. לא הייתי קשוב. אשתי מאוד התעקשה ואני אמרתי לה שזה שטויות. במשך תקופה ארוכה סבלתי מהתסמינים כאשר במהלך התקף ההתנתקות, שזה כמו התעלפות, נשארתי לעמוד. הסביבה נהגה להתבדח ולכנות אותי מעופף ורחפן אבל כבר התרגלתי ולא ממש ייחסתי לזה חשיבות".
גולדבלט סבל מהתקפי אבסנס, מצב אפילפטי של הפרעה חשמלית, שעשוי להיות סימפטום למצבים רפואיים רבים. "בתקופות האחרונות זה החל לקרות יותר ויותר צפוף עד שהרופאה אמרה לי – די, מספיק, אתה הולך להיבדק עכשיו. היא מאוד התעקשה וגם אשתי לא ויתרה ויש לה חושים מאוד טובים. הופניתי לבדיקת MRI שבה התגלתה המפרצת המוחית".
למזלו, המפרצת נותרה "שקטה" ולא הובילה לקרע ולדימום שהיו עלולים לגרום לנזק בלתי הפיך. "בדיקת ה-MRI ממש הצילה את חיי. אחרת, הייתי יכול לחוות שבץ חמור הרבה יותר, כזה שהסיכויים להישרדות בו נמוכים".
מפרצת: 1 מארבעה – לא שורד, 1 מחמישה – נותר צמח
"התחלתי ללמוד את הנושא וגיליתי שמפרצת מופיעה רק אצל אחוז אחד מהאוכלוסייה, וכי ב-60 אחוז מהמקרים היא מתגלית לאחר אירוע של דימום משמעותי. אחד מתוך ארבעה לא שורד, ואחד מתוך חמישה נשאר צמח".
גולדבלט החל לעבור סדרה של צנתורים מוחיים בבית חולים שערי צדק כדי לטפל במפרצת. "כל צנתור לווה באשפוז של ארבעה ימים והמלצה להחלמה בת שבועיים". בצנתור השישי והאחרון נוצר סיבוך שהרופאים לא ידעו להסבירו, ושגרם לאירוע המוחי. "על זה נאמר, הצנתור הצליח אבל החולה הסתבך", הוא אומר בחיוך.
מהצנתור הוא התעורר כשהוא סובל משיתוק בכל פלג גופו השמאלי, כולל פגיעה ביכולת הדיבור ושיתוק בשרירי הפנים. "זה היה רק לפני שלושה חודשים אבל זה מרגיש נצח", מספר גולדבלט, שלפני האירוע היה ספורטיבי ופעיל מאוד. "אני אוהב לרוץ. אני רץ מרתונים וגם בקבוצה שנקראת 'קשר עין', שבה אנשים רואים רצים יחד עם עיוורים ולקויי ראייה. אני גם שוחה בים, מטפס על קירות והכי אוהב לטפס בטבע. אני מקווה מאוד שאוכל לחזור לזה".
לבית החולים השיקומי רעות תל-אביב הוא הגיע לפני כשלושה חודשים, שבוע אחרי הצנתור שהסתבך. אחרי שלושה חודשי שיקום אינטנסיביים הוא חזר לדבר, הולך עם מקל ושיפר להפליא את תפקודו.
"אני אוהב לרוץ. אני רץ מרתונים וגם בקבוצה שנקראת 'קשר עין', שבה אנשים רואים רצים ביחד עם עיוורים ולקויי ראייה. אני גם שוחה בים, מטפס על קירות והכי אוהב לטפס בטבע. אני מקווה מאוד שאוכל לחזור לזה".
את החוויה שעבר הוא משתף בדיבור מהיר וקולח: "התעוררתי אל עולם שהתרסק לי. זה עדיין מעסיק אותי הרבה ה'איך לחבר את הסיפור'. קשה לתאר את זה. איבדתי שגרה שמאוד אהבתי. היה לי הרבה זמן איכות עם המשפחה, הרבה ספורט, טיולים בארץ ובחו"ל, חיינו את החיים הטובים. כבר התארגנו כמה חברים לרוץ בכנרת. אשתי ואני חלמנו לעשות טרק עם הילדים. כשסיימנו את הלימודים טיילנו יחד חצי שנה במזרח ויש לנו זיכרונות טובים משם".
אז מגיע הרגע הזה שטורף לך את כל הקלפים. איך מסבירים את זה לילד קטן? "אורי בן שנתיים, מספיק גדול וחכם להבין שמשהו לא טוב קורה לאבא. כבר בהתחלה עופרי ואני סיכמנו שאנחנו לא משקרים. בתקופת הצנתורים כשהוא היה קם ושואל איפה אבא, עופרי הייתה עונה לו שאבא בירושלים. בתקופת השיקום היא אמרה שאבא מחלים.
"המלחמה התפרסה על שתי חזיתות: אני התמודדתי בשיקום ועופרי בבית. לי היה לו"ז מאוד מובנה וברור עם מעטפת 24/7. בבית עופרי החזיקה את הכול, עם הרבה עזרה מהמשפחה, מהסביבה הקרובה ומהחברים. באמצע השיקום נולדה תמרה. לא חשבנו שזה הולך להסתבך אז המשכנו עם התוכניות שלנו. הסטטיסטיקות מדברות על שניים-ארבעה אחוזים של סיבוכים – ואני לרוע המזל נפלתי לזה".
מצליח להרים את תמרה: "אין אושר גדול מזה" הלידה, שלדבריו הייתה משמחת ומדרבנת, בתקופת השיקום גם הייתה לפרקים מתסכלת. "היום אני כבר יכול להרים את תמרה בשתי הידיים, בישיבה כמובן, ואין אושר גדול מזה. אבל התסכול היה גם מזה שאני לא יכול לסייע יותר לעופרי בעבודות הבית ועם הילדים. בית הוא סביבה משקמת שנותנת הרבה כוחות, אך גם מייצרת אתגרים פיזיים ונפשיים רבים. מה שהכי משמח אותי זה, שלמרות שאני מאושפז במחלקה, מאפשרים לי מהצהריים עד הערב להיות בבית עם המשפחה. ובכלל, הטיפול מכוון לחזרה להשתלבות ולתפקוד".
בזכות אימו, הוא מתרגל פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק מעבר לנדרש. "אמא שלי היא משהו מיוחד והיא ראויה לכל השבחים. שחררתי אותה רק לטובת עזרה בבית עם התינוקת החדשה", הוא אומר בחיוך. "היא אולטרה-מרתוניסטית, שאוהבת לרכוב על קורקינט כשהיא מגיעה לתל אביב. כשהייתי בכיסא גלגלים היא הייתה מגיעה מדי בוקר ומתרגלת איתי. בזכותה חזרתי לפני חודש לשחות. ההורים שלי גרים בחוף דור. בהתחלה היינו יוצאים מהבית לצפות בדגים. אחר כך אמא גררה אותי לשחות עם מצוף ואז גיליתי שאני יכול לשחות עם סנפירים. לצד ההנאה זה גם מאוד מקדם שיקום".
על הצוות ברעות הוא אומר: "הם ניחנו באנושיות מדהימה לצד מקצועיות ומסירות גדולה. כשפוגשים אנשים טובים ביום-יום יש בזה אלמנט מרפא בפני עצמו. התחושה הייתה שהעבודה הקשה היא לא רק שלי, כי כולם שותפים להצלחה שלי.
"גם בין המטופלים במחלקת השיקום יש תמיכה הדדית גדולה. בכל המסע הזה למדתי שגם חברים 'לא לכל החיים" זה בסדר. אחד המאושפזים, רב ומחנך, אמר לי לפני שהשתחררר מהמחלקה: 'לא צריך להישאר חברים לנצח כדי שמישהו ייכנס לך ללב'. אימצתי את זה. בכלל, אחרי אירועים כאלה, יש הלם, ואז אווירה פסטיבלית שבה הרבה אנשים שבאים לבקר. ויש את אלה שמתמידים ונשארים. לפעמים זה בביקור, לפעמים בהודעה או בשיחת טלפון – ויש לזה ערך עצום. מנהל בעבודה שלי, למשל, שבאופן רציף ועקבי מתעניין ושואל, וגם החבר'ה שם וזה נותן המון כוח".
לגולדבלט חשוב להתראיין ולהעלות את המודעות למפרצת ובכלל לאפילפסיה, לדבר על בעיות זיכרון, קשב וריכוז ושאר התסמינים שאסור להתעלם מהם. "כשקוראים לך מנותק שעושה דברים משונים – שווה לבדוק", הוא אומר בחיוך, ומבקש להזכיר גם את הסימנים החשובים לאירוע מוחי ושבץ: "אם הפנים נפולות או הדיבור שונה מהרגיל, או אם מישהו נראה קצת מבולבל – להגיע לבית החולים כמה שיותר מהר", הוא מזהיר.
ד"ר אביה גביעון: "זכותו של כל אדם לקבל את הטיפול שיקדם אותו למקום שהוא רוצה וצריך להיות בו. במקרה של גיא, כל מה שהפריע לו זה שהוא לא יוכל להקריא לבן שלו את הסיפור לפני השינה – והוא הצליח"
על מסע השיקום שהוא עובר בימים אלה הוא אומר: "אני עדיין בשיאו של שיקום. לפני חודש קמתי מכיסא הגלגלים והכיוון הוא טוב. יש עוד הרבה עבודה לפניי, אבל אני מוכן. בהתחלה עוד פנטזתי שאצא מזה מהר ואחזור להיות כמו שהייתי לפני האירוע מוחי. עם הזמן הבנתי שזה לא יקרה. אני מודה, יש ימים שקשה לי להשלים עם זה ועדיין עומד לנגד עיניי מצבי לפני ששכבתי על מיטת הניתוחים. אבל אני אופטימי ואני מאמין גדול בשיקום ובתוצאות הטובות".
ד"ר אביה גביעון, מנהלת היחידה לטיפול בהפרעות תקשורת בבית החולים, מספרת: "כשגיא הגיע אלינו הוא כבר דיבר אבל היה לו קושי ביכולת הקולית שלו, הדיבור דרש ממנו מאמץ גדול והוא סבל מחולשה בפנים. מה שהטריד אותו זה שהוא לא יכול להקריא סיפורים לבן שלו, כמו שהם נהגו לעשות יחד לפני השינה, ולדובב לו דמויות. ועל זה בדיוק עבדה איתו ליבי, קלינאית התקשורת שלנו, וגם על האינטונציה והמוזיקה של הדיבור, ועל חיזוק שרירי הפנים, עניין שהוא גם אסתטי – אלו דברים קטנים לכאורה, אבל משמעותיים למטופלים".
ד"ר גביעון מדגישה: "מעבר למקצועיות, חשוב להבין את צרכיו של המטופל ולעשות תיאום מולו גם במקרים שבהם הקושי נראה לכאורה זניח או קל. זכותו של כל אדם לקבל את הטיפול שיקדם אותו למקום שהוא רוצה וצריך להיות בו. במקרה של גיא, כל מה שהפריע לו זה שהוא לא יוכל להקריא לבן שלו את הסיפור לפני השינה – והוא הצליח".
"מהמסע הזה למדתי שמערכות יחסים ומעגלי תמיכה הם הדבר הכי חשוב. זה העיקר. חשוב שבחיים יהיו סביבנו אנשים טובים", מציין גולדבלט. הוא שואל אותי מה תהיה הכותרת של הכתבה ומציע אחת משלו: "אולי 'שבץ בגיל 32'? אנשים מאוד מופתעים מאירוע מוחי בגיל צעיר וצריך לדבר על הדברים. אחת המטופלות סיפרה על ילד בן שבע שקיבל אירוע מוחי, כך שזה קורה גם בגיל צעיר ואף אחד לא חסין מזה".
