סיפורו של משה ויצמן, חובש איחוד הצלה שחילץ תחת אש נפגעים רבים במתקפת הפתע על ישראל
גבורתו של חובש
מטופל בבית החולים השיקומי רעות תל-אביבמשה ויצמן, חובש ונהג אמבולנס באיחוד הצלה, היה בין הראשונים שחילצו תחת אש נפגעים רבים בשבת ה – 7 באוקטובר בעוטף עזה עד שנפגע בעצמו מרקטה שהתפוצצה בסמוך אליו בעיר שדרות. כעת, כשהוא משתקם בביה"ח רעות ת"א, הוא משחזר את הרגעים הדרמטיים.
"לא ידעתי שאצא משם בחיים, אבל ידעתי שהחיים שאציל שווים את זה. ב- 7.10 התעוררתי לקול האזעקות אצל הוריי במרכז הארץ שם התארחתי לחג. בכל סבב הסלמה אני יוצא לכיוון שדרות ונותן מענה לתושבי העיר והאזור, וכך גם פעלתי הפעם. תוך כדי נסיעה, קיבלתי דיווח שהצוות שלנו בשדרות נפגע. הגעתי לעיר והתחלתי באופן מידי לפנות פצועים לבתי החולים בדרום כשאני לבד באמבולנס. לאחר מכן המשכתי לשטח מסיבת הנובה ברעים והייתי האמבולנס הראשון שהגיע לזירה, ובהמשך הגעתי לפנות את החיילים והאזרחים הפצועים מקיבוץ בארי ושם ניהלתי ממש מבצע בשטח. בקשר מול הצבא נתתי מענה ראשוני לפצועים, בדקתי את דרגת הפציעה, הכוונתי מסוקים לפינוי והעברתי פצועים בחבירה לאמבולנסים אחרים. בבארי הייתי עד יום ראשון בשעות הערב, ולאחר מכן חזרתי לשדרות. בכל העת סייעתי לפצועים תחת אש וירי של מחבלים והיו לי מספר היתקלויות. לצערי נאלצתי לקבוע את מותם של חלק מהפצועים בשטח. כמובן שהחשש לחיים תמיד הדהד לי בראש ובהתחלה גם עשיתי מעין צוואה טלפונית, אבל ידעתי שהחיים שאציל שווים את זה".
כתוצאה מפגיעת הרקטה, משה נפצע בכתף וברגלו ועבר שלושה ניתוחים. "אני בתחילתו של תהליך השיקום, אבל כבר רואה שהגעתי למקום טוב ומקצועי ואני ממוקד בתהליך ההחלמה. ראיתי מראות קשים שהשפיעו גם על מצבי הנפשי, ומצפה לי עוד תהליך שיקום ארוך. אבל אני אופטימי ועובד קשה כדי לחזור לעמוד על הרגליים ולהציל חיים".
שרק תהיה לנו בריא
סיפורים נוספים
התלמידים שלי משתתפים בתחרויות שירה בינלאומיות בחו"ל וזוכים בפרסים יוקרתיים.
גלינה צוקר, דיירת בדיור הקהילתי רעות
למזלי החברים שלי במחלקה הצילו את חיי בזכות האבחון המהיר והמדויק שלהם. בהתחלה זה הרגיש קצת מוזר להיות בכובע של המטופל במקום שאני עובד בו. אני רוצה להודות לכל הצוות הנהדר, החברים שלי במחלקה, שטיפלו בי במסירות. נתראה כשאחזור לכאן שוב, הפעם כעובד.
אמיל ממדוב, עובד ומשתקם בבית החולים השיקומי רעות תל-אביב
שינדלר היה גאה בי לו ידע שעליתי לארץ. שישים שנה היו לי סיוטים וכעת הם הולכים להסתיים.